70% מהישראלים מתנגדים לירידת מחירי הדיור - הבית האקדמי

70% מהישראלים מתנגדים לירידת מחירי הדיור

בספרו “האמנה החברתית” משנת 1762 מבחין ז’אן ז’אק רוסו, בין הרצון הכללי, הוא מה שטוב לנו כחברה, לבין הרצון של כולם, שהוא בעצם, סך הרצונות של כל אחד ואחד מאיתנו. ב-2013 בשוק הנדל”ן הישראלי, אנחנו יודעים היטב כי הרצון הכללי שלנו כאזרחי המדינה, הוא שמחירי הדיור ירדו, אבל הרצון הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, שמצטבר לרצון של ”כולם”, הוא למעשה דווקא שלא להוריד את מחירי הדירות, ואם כן – אז רק לא את מחיר הנכס שלי, בבקשה. אם ל-70% מהישראלים יש בעלות על דירה, לא נכון יהיה לחפש את הפתרון הפיננסי שלנו בהורדת מחירי הדיור. כאזרחים, אין אבן שלא הפכנו, אישיות שלא כיסחנו, חוק או מודל עסקי שעוד לא עלו על מוקד “בועת הנדל”ן”. כל הטיעונים נכונים, כל המחאות במקומן וכל ההצעות רלוונטיות – אבל כלום לא יעזור. אנחנו לא מכוונים למטרה הנכונה, אנחנו מתעלמים מקושי יסודי והוא האחריות שלנו, בעלי הדירות, למצב השוק. “אנחנו חושבים שאנחנו חושבים, כאשר הלכה למעשה אנחנו רק מארגנים מחדש את הדעות הקדומות שלנו” (אדוארד מורו) כמי שנפגש יום-יום עם רוכשי הדירות בישראל במסגרת עבודתי, ומלווה אותם בכל השלבים בתהליך הרכישה, אני יכול להצביע על תופעה מובהקת בקרב ציבור הרוכשים: לאחר השלמת היעד המאתגר והמתיש של רכישת דירה, מיד עם חתימת החוזה, מתרחש מהפך דרמטי: רוכשי הדירות, שעד לפני דקות ספורות תמכו בהורדת מחירים, הפכו בן רגע להיות שומרי הסף של מחירי הדיור. חשבו על משחק הילדים “ים יבשה”, עם חוקים קצת שונים: מי שאינו בעל נכס, סגור וכלוא בים. מי שקנה דירה, ברגע החתימה על עסקת הרכישה – קופץ ליבשה. מצדו – שכולם יטבעו. זה הרי טבעי ולגיטימי – נדל”ן, נכס, הוא רכוש קבוע, וזאת בניגוד למוצרים “מתכלים” כמו קוטג’, או שירותים שאנו “מקבלים”, כמו אגרת טלוויזיה או אספקת מים. מי מאיתנו ירצה להפסיד את ערך הנכס הקבוע שלו? אינספור פעמים שמעתי: “אם מישהו יבוא מחר ויציע לי 100,000 ש”ח יותר עבור הדירה – אני מוכר לו במקום”. ואתם יכולים רק לדמיין את שמחתו של אותו אחד שרכש דירה לפני חודש, כשאני מבשר לו: “שמת לב שמאז שחתמת על החוזה, המחירים באזור עלו ב-50,000 ש”ח?. על פי דו”ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2012, 69.2% מהאנשים הינם בעלים של דירה אחת או יותר. אותם אנשים, אותם 69.2% מהאוכלוסיה מבטאים למעשה את“הרצון של כולם” – הם לא באמת מעוניינים בירידת מחירי הדיור, ולא משנה איזו מחאה חברתית חדשה תקום ותתלהט כאן, מתוך נסיון אמיתי וכנה להוזיל את מחירי הדירות. שום מחאה חברתית לא תוכל להשפיע על הרגש ההישרדותי הזה של שמירה על ערך. סביר להניח, אם כן, שמה שהיה, הוא שיהיה: המחירים לא ירדו, לכל היותר, במקרים מסוימים הם אולי יעצרו. וגם אז, בהזדמנות הראשונה יתבצע תיקון כלפי מעלה. כך קרה, למשל, כאשר בזמן המחאה בקיץ 2011, נעצרו הביקושים ברכישת דירות, אולם זה לא בלם לגמרי את הצורך הכפייתי שלנו להיות “בעלי דירה”, וב-2012 נרכשו כ-102,625 דירות, המשקפות עלייה של 18% לעומת שנת 2011 ויחד איתם כמובן המחירים האמירו בלמעלה מ-9%. בשנת 2013 כבר רואים כי המגמה נמשכת ואף מקצינה. כל הדורשים ירידת מחירי הדיור, או מחכים לפיצוץ בועת הנדל”ן, לא לוקחים בחשבון את ההשלכות הישירות שיהיו לתהליך זה עליהם עצמם: אתם, שרכשת דירה לפני 6 חודשים דירה ב-1.4 מיליון בנתניה, האם תהיו מוכנים שהממשלה תציף את השוק, תוריד מיסים והדירה שלכם תהיה שווה מעכשיו פחות מ – 1.1? אבל היי, זה בטח יעשה טוב לאיזה זוג צעיר אחר! ואתם תוכלו להתחיל במגמה כלכלית חדשה שתשפיע על מחירי הדיור! אז מה אתם אומרים? משכנע? אז מה עושים? אם ההנחה שלי נכונה, ואכן, 70% ישראלים מתנגדים להוזלת מחירי הדיור (ורבים מאיתנו בינם), הרי שמחירי הדירות לא עתידים לרדת, לא משנה כמה הכותרות יזעקו והצעות לטיפול יעלו. אנו צועדים בשביל הנכון, רק ביער הלא נכון. . עלינו לבחור את המלחמות שלנו, כדי שנוכל להשפיע על איכות החיים שלנו והמלחמה הזו צריכה להתנהל על היכולת שלנו לשלם את הסכומים עבור הדירה. עלינו להסיט את הפוקוס ממחירי הדירות לאיך אורח החיים שלנו מאפשר את הרצון לרכישת דירה. אפשר וצריך למחות על יוקר המחייה במוצרים ושירותים “מתכלים”, שאינם נכסים; עלינו לתבוע חשמל זול יותר ולדרוש הוזלת סל קניות ממוצע למשפחה וכד’, וכך לפנות כסף בארנק. בנוסף, יש לעמוד על הוזלת מחירי המשכנתאות; אנחנו משלמים סכומים אדירים למשכנתא ויש מקום לשינוי ממשי בתחום זה. נקודה נוספת למחשבה היא שאנחנו חייבים לאפשר אלטרנטיבה נוחה והגיונית לרכישת דירה, ובראש ובראשונה – שכירות. עלינו לתבוע מהמדינה להכיר בדירת מגורים כמוצר יסודי-בסיסי, וככזה, להגן עליו בדרישה לחוזים ארוכי טווח, של 5 שנים ויותר, כנהוג במדינות נוספות בעולם (וזאת ללא התערבות בשוק חופשי). כך, למשל, יוכלו זוגות צעירים ומשפחות לגור בדירה מבלי לדאוג כמה יצטרכו לשלם מחר, ואולי אף יוכלו לוותר על הצורך בבעלות על נכס, כפי שאכן נתוני הבעלות על דירות מראים באותן מדינות. דרך אחרת להשפיע בעקיפין על מחירי הדיור היא ליצור אלטרנטיבות לבעלי הון, כגון אפיקי השקעה שאינם נדל”ן. וכמובן עלינו להבין כי האחריות היא עלינו. אנחנו חייבים להיות יותר ערניים ברכישה בהתאם לצורך והיכולות שלנו, ולא לפי תפיסת עולם מקובעת של “דירת 5 חדרים, 3 בתי שימוש ומערכת חינוך מעולה”, לזוג צעיר שזה עתה התחתן, ועל כך, אפשר להרחיב בכתבה שלמה ונפרדת. עלינו לוודא שאנו מקיימים התנהלות פיננסית נבונה מול המוכר ובודקים שאנו משלמים את המינימום ההכרחי. יאמירה המיוחסת לאחד ממנכ”לי משרד האוצר לשעבר מתאימה לאווירה ולצורך בנושא הדיור: “התקווה איננה במה שאדם בודד אומר, התקווה היא במה שכולם עושים” אם אנחנו רוצים תקווה, בואו לא נחכה ליאיר, לביבי או למינהל מקרקעי ישראל שיעשו את העבודה, בואו ניקח אחריות ונתקן איפהשאפשר לתקן.